<h1>ארחות חיים דין לויה סימן א'</h1>
<h2>דף מו:</h2>
כתיב ידינו לא שפכה את הדם הזה אמרו ז"ל שפכה כתיב רמז לה' דברים שחייב אדם לעשות לאורח אלו הן אכילה שתיה לויה מזון בדרך עד שמגיע לישוב שמא יאחזנו בולמוס ולא ימצא מי שימכור לו לחם וי"א מתנה. וי"א אף ברכת כהנים שצריך לברכו כשיפרד ממנו ואין לו רשות לחזור מן הלויה כל זמן שיוכל לראותו שנאמר ועינינו לא ראו.
ות"ר שיעור לויה רב לתלמיד עד עבורה של עיר. חבר לחבר עד תחום שבת. תלמיד לרב עד פרסה ברבו שאינו מובהק אבל ברבו מובהק שלש פרסאות. בא וראה כמה גדול כח לויה שאחד (הלווה) [המלוה] ואחד המתלווה אינן נזוקין כל היום שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב. ויש להם שכר ואמרינן בשלמא מלוה מצוה קא עביד כדאמרינן כל מי שאינו מלוה אושפיזו כאלו שופך דם לפי שאינו יודע דרך ישר לילך בה וטועה והולך בדרכי מות וכן מצינו כי ימצא חלל שכל זקני העיר הקרובה אל החלל מתודים ואומרים ידינו לא שפכה וגו' והכי פירושא לא מת במה שהיה לנו לעשות ולא עשינו שהרי נתננו לו סעודה לסעוד ועשינו לו לויה. ובשביל לויה אמרה תורה הביאו עגלה ערופה שהרי המלוה מצוה קא עביד יש אומרים הא דאמרינן [ברכות ל"א ע"א] אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר(י) הלכה הרי ששניהם עושין מצוה שבפטירתן מדברים בדבר הלכה. וגם מההיא [מעשה] דבספר שופטים למדנו שכר למלוה דכתיב ואת האיש ואת כל משפחתו שלחו וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז ותניא היא לוז שצובעין בה את התכלת היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה בא נבוכדנצר ולא החריבה ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בתוכה וזקנים שבתוכה כשדעתן קצה עליהן מוציאין אותן חוץ לעיר ומתים והלא דברים ק"ו ומה [הכנעני] זה שלא דבר בפיו ולא הלך ברגליו אלא שהראה להם מבוא העיר באצבעו גרם הצלה לו [ו]לזרעו עד סוף כל הדורות המדבר בפיו וההולך ברגליו על אחת כמה וכמה. וגדולה לויה מן המתנה שהלויה בגופו והמתנה בממונו. ובכלל זה לשמח חתן וכלה ומעבירין המת מלפני חתן וכלה וזה וזה מלפני מלכי ישראל ולנחם אבילים כלן בכלל והלכת בדרכיו כמו שמצינו שהב"ה נעשה שושבין לאדם הראשון וליצחק בא לנחמו.
